לפני היציאה לצילומים לא ידעתי לגמרי מה אני רוצה לעשות, הייתי מאוד מבולבל לגבי הרעיון הכללי של הפרויקט שלי ולא ידעתי איך אני אוציא אותו לפועל. אני חיפשתי השראה בצלמים אחרים, אבל מה שבאמת עזר לי לצאת לדרך היה לקחת השראה ממוזיקה. כתבתי לעצמי שורות שמדברות אל הפרויקט שלי משירים שאני אוהב, ומשם ניסיתי לפתח את זה ביחד עם הויז׳ן שלי על מנת ליצור את הסט הראשון שלי.

​

בסופו של דבר מה שהכי רציתי היה ליצור פריימים שמבטאים את מה שאני מרגיש, פריימים שיהיו חשובים לי מאוד. בהתחלה זה לא היה המקרה. אני הסתבכתי מאוד ולא הצלחתי ליצור את מה שראיתי בראש שלי. הרגש היה שם אבל משהו היה חסר. זה לא היה אותנטי.

​

ככל שהזמן עבר הויז׳ן המשיך להתפתח, הפסקתי להשתמש במוזיקה והתחלתי ללכת לפי תחושת הבטן שלי, אחרי הלב. ברגע הזה האותנטיות נכנסה. זה כבר לא היה לנסות לחקות את מה ששמעתי או מה שראיתי וחשבתי שנראה מגניב. מהרגע הזה זה היה אני והדוגמנים שלי הולכים 100% אחרי מה שהלב שלי אומר לי. מהרגע שהתחלתי לעבוד ככה, התחלתי להיות מרוצה מהתמונות שלי ומהפרויקט שלי.

​

מעבר לכך, לכל סט צילומים נערכתי מראש עם הבנה כללית של מה אני אצטרך להביא איתי, בין אם מדובר בחצובה, תאורה, לבוש מיוחד, כלים מיוחדים ואביזרים נוספים. לכל דוגמן שצילמתי עשיתי הכנה מראש לקראת מה אנחנו הולכים לעשות ומה אנחנו עומדים לצלם, אך מן הסתם גם המשכנו לאלתר ונתתי לתחושת הבטן שלי להוביל אותנו לאורך הסט, אך זאת מבלי לשכוח את הקו המנחה של כל סט - להמחיש מהי הדה-ריאליזציה עבורי.